דנ"א הירשזון 2308/15, כבוד השופטת נאור, ספטמבר 2017.
מדובר במשפטו של שר האוצר לשעבר, אברהם הירשזון, שהורשע בגניבת 1.7 מיליון ₪ מההסתדרות הכללית ונדון ל 5 שנות מאסר בפועל. הירשזון החזיר את כל כספי הגניבה, ולמרות זאת פקיד השומה הוציא לו שומות מס וקבע כי כספי הגניבה מהווים הכנסה חייבת. הירשזון טען שגם אם כן הרי שהשבת הכספים על ידו מהווה הוצאה מוכרת שמקזזת את ההכנסות. יש לציין כי השבת הכספים ע"י הירשזון בוצעה מספר שנים לאחר שביצע את הגניבה ולכן, פקיד השומה טען שההשבה יצרה אצלו הפסדים בשנה שבה השיב את הכספים והפסדים אלה אינם ניתנים לקיזוז אחורה כנגד כספי הגניבה. לגישת מס הכנסה אין בישראל מנגנון של קיזוז הפסדים לאחור ולכן, בשל העובדה שהגניבה וההשבה לא התרחשו באותה שנה לא ניתן לקזז בניהם.בית המשפט העליון בהרכב של 3 שופטים קיבל את הערעור ברוב קולות ודחה את גישתו של מס הכנסה וזאת, בשל שיקולי צדק חריגים, דוגמת המקרה שלפנינו, בהם ניתן לקזז לאחור הפסדים. מס הכנסה הגיש בקשה לדיון נוסף ובקשתו התקבלה. בית משפט העליון בהרכב 7 שופטים דן בפרשה והפך את החלטתו הקודמת והכריע בדעת 5 שופטים כנגד 2 כלהלן:1. כספי הגניבה מהווים הכנסה חייבת בידי הירשזון ולכן השומות של פקיד השומה בדין הוצאו.2. השבת הכספים מהווה הוצאה מוכרת שניתנת לקיזוז כנגד ההכנסה אבל בתנאי שההשבה בוצעה באותה שנה. אם ההשבה נעשתה בשנה שלאחר מכן היא לא ניתנת לקיזוז לאחור.3. יתר על כן, ההכנסה מכספי הגניבה איננה הכנסה מעסק כפי שנקבע בערכאה הקודמת אלא הנה הכנסה מכוח סעיף 2(10) לפקודה ולכן, לא רק שלא ניתן לקזז הפסדים לאחור, אלא כלל לא נוצר הפסד שניתן לקיזוז.