ע"א 135/17, מרכז ארכיאולוגי, יוני 2018
בית המשפט פסק כי בנסיבות של המקרה הנדון הוצאות ההגנה אינן מהוות הוצאה מוכרת אך מניתוח פסק הדין וקביעותיו של בית המשפט ניתן להסיק כי מקרה זה הוא חריג היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, והכלל הוא שהוצאות אלה מהוות הוצאות מוכרות. נסקור להלן את פסק הדין.נסיבות האירוע – דובר בד"ר לארכאולוגיה עצמאי שבשלב מסוים העביר את עסקו לחברה בבעלותו שבה עבד כמנהל שכיר. הוגש נגדו כתב אישום שכלל שישה אישומים ובניהם גנבת ממצאים ארכאולוגיים והחזקתם בניגוד לחוק העתיקות. חמישה מהאישומים נמחקו על ידי בית המשפט בשל התיישנות ומהאישום השישי הוא זוכה. החברה ביקשה לנכות את הוצאות שהוציאה על ההגנה המשפטית של המנהל, בסך חצי מיליון ש"ח, כהוצאה מוכרת למס בטענה כי ההגנה נועדה לשמור על שמו הטוב ועל המוניטין של המנהל שלה שהם אינטרס ישיר של החברה כי הרשעה פלילית הייתה פוגעת גם בשמה הטוב. פקיד השומה טען, לעומת זאת, כתב האישום הוגש נגד המנהל בגין מעשים שביצע כעצמאי לפני שהעביר את הפעילות לחברה ולא נגד החברה ולכן ההוצאות אינן הוצאות שקשורות לחברה ומכאן שאינן בייצור הכנסתה.הכרעת בית המשפט – בית המשפט סקר את הפסיקה בנושא וחזר על ההלכה המושרשת היטב בפסקי דין רבים לפיה הוצאות הגנה במשפט פלילי שאין בו הרשעה הנן הוצאות כרוכות ושלובות בפעילות העסקית ומהוות הוצאות מוכרות למס מכוח סעיף 17 לפקודה. למרות זאת, ובניגוד להלכה, במקרה זה בית המשפט דחה את ערעור החברה מן הטעם שההוצאות קשורות למעשים שבוצעו ע"י המנהל לפני הקמת החברה ועל כן, כטענת פקיד שומה, ההוצאות אינן קשורות לפעילות העסקית של החברה עצמה ומכאן שאינן בייצור הכנסתה של החברה. יתר על כן, בית המשפט אף הרחיב את הכלל של התרת ההוצאות וקבע כי גם במקרה של הגשת כתב אישום נגד המנהל ניתן להכיר בהוצאות ההגנה אלא שבמקרה כזה מוטל על החברה הנטל להוכיח כי הרשעת המנהל הייתה עלולה לפגוע בנכס שלה עצמה שבבעלותה, כגון שמה הטוב או המוניטין שלה. פגיעה בנכס שבבעלותה היא פגיעה ישירה הנדרשת לשם סיווג ההוצאות כהוצאות לשם שמירה על הקיים. אך במקרה הנוכחי ההגנה הייתה על שמו הטוב של המנהל ועל המוניטין שלו, ולא של החברה, הוא לא העביר את המוניטין האישי שלו בעת העברת עסקו לחברה, ומכאן שההוצאות אינן מוכרות. נכון שגם שמה הטוב והמוניטין שלה עלולים היו להיפגע מהרשעתו אולם זוהי פגיעה עקיפה שאיננה עומדת בתנאי ההכרחי של "הוצאה שולבה וכרוכה" שנקבע בסעיף 32(1) לפקודה.בית המשפט ממשיך ואומר שאם החברה הייתה רושמת את ההוצאות המשפטיות כמשכורת ששולמה למנהל והמנהל היה תובע את ההוצאות בעצמו היה מקום לשקול התרת ההוצאות למנהל, אך הואיל וזה לא נעשה כך, אין לחברה להלין אלא לעצמה.
